בערך כעשור עבר מאז בעט ג'ון הרטסון בראשו של אייל ברקוביץ באמצע אימון של ווסטהאם יונייטד. כולנו זוכרים את הרגע הזה - אייל ברקוביץ - ישראלי קטן, שחצן ומעצבן זורק איזו מילה או הקנטה אחת יותר מדי לכיוונו של הוולשי הענק, אשר לא יכול להתאפק יותר ופשוט בועט בחמת זועם ובדחף שאינו בר כיבוש בפרצופו של אייל שלנו. כל התקרית תועדה במצלמת טלוויזיה ושודרה אין ספור פעמים באירופה ובארץ, ובכל צפייה מחדש עלו בי שתי מחשבות סותרות: מחשבה ראשונה (שעלתה לרוב היהודים והישראלים מן הסתם) - למה הגוי הזה מרביץ לאייל הקטן? ומחשבה שניה (שלא ממש קיבלה מקום נרחב במדורי הספורט) - מגיע לו לחצוף הקטן.
עשר שנים אחרי, ואייל ברקוביץ' לא עזב אותנו ועדיין נמצא בכל מקום - תכנית ספורט משלו ברדיו, טורים על כדורגל באינטרנט, הופעות אורח כפרשן בתכניות ספורט שונות ועוד. שום דבר כמובן לא השתנה אצל המגלומן הקטן, וגם הכישלון הצורב בשלהי הקריירה שלו במכבי תל אביב לא הוריד את מפלס השחצנות.
גם היום, ווירטואוז הכדורגל מחיפה, שאף כתב על עצמו ספר מלא הערכה עצמית בגיל די צעיר, ולא התבייש לקרוא לספר - "הקוסם", הוא תמונה מדויקת של הישראלי הממוצע. נהג המונית הסחבק שמברבר בלי הרף את דעותיו הפוליטיות הגאוניות, הרופא המכובד שמציל חיים וחושב שהוא אלוהים כל יודע ומתנשא על מטופליו, וכמובן, הפוליטיקאי הממולח והקומבינטור שמסובב את כולם על האצבע הקטנה ואנחנו מצביעים לו שוב ושוב. שתיקות ארוכות סטייל אברם גרנט? לא במקרה של אייל. ירידה למתחרת בעקבות הכשלון כמו טל בנין? לא אצל ברקוביץ'.
כאשר נכשל ברקוביץ' במכבי תל אביב בעונתו האחרונה הוא מעולם לא לקח אחריות על כך. במקום זה הוא בעיקר צרח וקילל, קיטר על המאמן בטלוויזיה, ריכל וקשקש, לא הסכים לשבת על הספסל והבריז ממשחקים. הוא עשה את כל מה שאני עושה כשלא הולך לי בעבודה ואת כל מה שהישראלי הממוצע (שזה כולם) עושה, כשעוקפים אותו בכביש, בתור ובחיים.
לאדם כזה אין לדעתי מקום בתקשורת הספורט בישראל אבל גדולים ממני חושבים שאחרת, ואף משלמים לו סכומים נכבדים. כל שנותר לנו המהמרים הוא להשתמש בעצותיו הגרועות על מנת להמר נכון. אני כמהמר ספורט, נוהג להקשיב לאייל ברקוביץ במגוון אמצעי התקשורת בהם הוא מפרשן, ורץ לתחנת הווינר הקרובה ומסמן הפוך ממה שהוא אמר. ברוב המקרים זה מצליח.
אני לא הייתי מאלה שכעסו לפני כעשור על הגוי שבעט ביהודי. בכל פעם שאני רואה את התמונות עולה לי חיוך ואני אומר לעצמי את המילים שכל כך לא נעים להגיד אותן: מגיע לו!
אייל ברקוביץ הוא הישראלי המכוער, המראה של החברה שלנו והמסר הוא ברור - מגיע לנו בעיטה בראש.
עשר שנים אחרי, ואייל ברקוביץ' לא עזב אותנו ועדיין נמצא בכל מקום - תכנית ספורט משלו ברדיו, טורים על כדורגל באינטרנט, הופעות אורח כפרשן בתכניות ספורט שונות ועוד. שום דבר כמובן לא השתנה אצל המגלומן הקטן, וגם הכישלון הצורב בשלהי הקריירה שלו במכבי תל אביב לא הוריד את מפלס השחצנות.
גם היום, ווירטואוז הכדורגל מחיפה, שאף כתב על עצמו ספר מלא הערכה עצמית בגיל די צעיר, ולא התבייש לקרוא לספר - "הקוסם", הוא תמונה מדויקת של הישראלי הממוצע. נהג המונית הסחבק שמברבר בלי הרף את דעותיו הפוליטיות הגאוניות, הרופא המכובד שמציל חיים וחושב שהוא אלוהים כל יודע ומתנשא על מטופליו, וכמובן, הפוליטיקאי הממולח והקומבינטור שמסובב את כולם על האצבע הקטנה ואנחנו מצביעים לו שוב ושוב. שתיקות ארוכות סטייל אברם גרנט? לא במקרה של אייל. ירידה למתחרת בעקבות הכשלון כמו טל בנין? לא אצל ברקוביץ'.
כאשר נכשל ברקוביץ' במכבי תל אביב בעונתו האחרונה הוא מעולם לא לקח אחריות על כך. במקום זה הוא בעיקר צרח וקילל, קיטר על המאמן בטלוויזיה, ריכל וקשקש, לא הסכים לשבת על הספסל והבריז ממשחקים. הוא עשה את כל מה שאני עושה כשלא הולך לי בעבודה ואת כל מה שהישראלי הממוצע (שזה כולם) עושה, כשעוקפים אותו בכביש, בתור ובחיים.
לאדם כזה אין לדעתי מקום בתקשורת הספורט בישראל אבל גדולים ממני חושבים שאחרת, ואף משלמים לו סכומים נכבדים. כל שנותר לנו המהמרים הוא להשתמש בעצותיו הגרועות על מנת להמר נכון. אני כמהמר ספורט, נוהג להקשיב לאייל ברקוביץ במגוון אמצעי התקשורת בהם הוא מפרשן, ורץ לתחנת הווינר הקרובה ומסמן הפוך ממה שהוא אמר. ברוב המקרים זה מצליח.
אני לא הייתי מאלה שכעסו לפני כעשור על הגוי שבעט ביהודי. בכל פעם שאני רואה את התמונות עולה לי חיוך ואני אומר לעצמי את המילים שכל כך לא נעים להגיד אותן: מגיע לו!
אייל ברקוביץ הוא הישראלי המכוער, המראה של החברה שלנו והמסר הוא ברור - מגיע לנו בעיטה בראש.
אייל מושקוביץ הוא חבר בצוות ביג-טיפ, האתר שהוא המרכז הישראלי להמלצות ווינר והימורי ספורט.
